
אמניות משתתפות:
בר פליבצקי
אפרת רובינשטיין
אוצרת:
אנה שרון
המאה העשרים ואחת מסמנת את אחד הרגעים הרדיקליים ביותר בתולדות הגוף, אשר כיום מופקע בהדרגה אל תוך כלכלה חדשה של דימויים, אלגוריתמים, צריכה ותשומת לב. הגוף שוב אינו נתפס רק כישות ביולוגית או כסובייקט פוליטי, אלא כיחידת חליפין, כהון חזותי, כמוצר המצוי במחזור מתמיד של עיצוב, מיתוג, שעתוק והפצה, עד שהצורה בולעת את הבשר והראווה מכלה את הממשי. במונחיו של גי דבור, הגוף נעשה חלק מ”חברת הראווה”; במונחיו של מישל פוקו, הוא אתר שעליו פועלים מנגנוני משטור; ואילו אצל ג’ודית באטלר הוא לעולם אינו מהות אלא ביצוע. בתוך תנאים אלו מיטשטש הגבול שבין גוף לבין סחורה. הבשר חדל להיות נתון טבעי והופך לזירה שעליה נרשמים ערך, תשוקה, מגדר, צריכה והון סימבולי.
מתוך שדה כוחות זה פועלות בר פליבצקי ואפרת רובינשטיין, שתי אמניות שמסרבות להתבונן בגוף מבחוץ, ומעדיפות לייצר מתוכו שפה חדשה של עודפות, פגיעוּת, תשוקה והפרזה. עבודתן מבקשת להקצין את מנגנוני הסחורה עד שהם חדלים לתפקד כמנגנוני שליטה והופכים לאמצעי התנגדות. מתוך פרדיגמה קרנבלית, הן מחריפות את הלוגיקה של הראווה עד שהיא חדלה לתפקד כמנגנון של נרמול, ומתחילה לפעול כמנגנון של שיבוש תנאי הקריאוּת של הגוף. שתי האמניות מכירות את הגוף לא כאידיאל מופשט אלא כאתר ממשי של עבודה, מופע, מבט וחילופי ערך; גוף שנושא על עצמו את סימני הכלכלה, המגדר וההופעה הציבורית, אך מסרב להצטמצם לכדי מוצר צריכה.

בר פליבצקי, Storia, פסטל על נייר זכוכית, 99 על 79 ס״מ, 2023
לכאורה, ציוריהן של פליבצקי ורובינשטיין נדמים אנכרוניסטיים. הם מאוכלסים במרטיריות, זונות, מלכות, ליצנים, דמויות מיתולוגיות, קרקסים וקדושים; הם נשענים על לשונו של הבארוק, על דרמת האור של קרוואג’יו, על תיאטרליות רנסנסית ועל איקונוגרפיה דתית שכמו חדלה להיות שייכת לעולמנו. אלא שהאנכרוניזם הזה מבקש להוכיח כי המנגנונים שהולידו את הדימויים הללו - פולחן הגוף, כלכלת המבט, הקרבת הבשר, הפיכת התשוקה למופע והמרת הגוף בערך - לא נעלמו מעולם. הקדוש התחלף בידוען, המרטיר התחלף במשפיען, הקרנבל עבר מן הכיכר אל הפיד, והאיקונין הדתי הומר בדימוי הדיגיטלי. דווקא משום כך, חזרתן של האמניות אל הבארוק ואל המיתולוגיה היא פעולה ארכאולוגית אשר חושפת כי ההווה ממשיך להתנהל באמצעות דימויים עתיקים, גם כאשר הוא משוכנע שהוא חדש לחלוטין.
למרות ששתיהן נטועות בלב השדה האקדמי - קוראות, חוקרות ומנהלות דיאלוג מתמשך עם תולדות האמנות, עם פילוסופיה, עם התיאוריה הקווירית ועם ביקורת התרבות - יצירתן מסרבת להיוותר בגבולותיו של שיח זה. היא מתעקשת להעמיד את הידע במבחן הגוף, לבחון את המרחק שבין הארכיון לבין הבשר, בין המושג לבין החומר. במרחב זה מתגבשת אחת השאלות הרדיקליות ביותר שמעלה עבודתן: האם מתקיים בכלל גבול יציב בין אמנות לבין חשפנות, או שמא מדובר בשתי פרקטיקות הניזונות מאותו מנגנון קדום של הופעה, התגלות, תשוקה וחליפין? הגוף אינו נמכר; האפשרות להתקרב אליו היא הנסחרת.

אפרת רובינשטיין, הכל כלול, מדיה מעורבת על קנבס, 30 על 100 ס״מ, 2015
הקרנבל הוא המקום שבו הכל מתקיים יחד: יופי ומבוכה, מיומנות וסכנה, משיכה ורתיעה, קריסה ועמידה. דווקא משום שהוא חושף את החיים כמשחק רציני עד אבסורד, הוא נעשה המקום שבו הממשות נחווית באופן הכי בהיר. כשכל נפילה עשויה להיות האחרונה וכל תנועה נושאת עמה אפשרות של כישלון, החיים מתגלים במערומיהם. כל מחווה מקבלת משקל קיומי. דווקא משום שהמוות, הפציעה והכישלון מרחפים בו ללא הרף, כל נשימה נעשית הילולה, וכל שריר מתנהג כאחרון העדים.
אלא שהקרנבל אינו רק מקום לברוח אליו, הוא גם מראה מעוותת לחברה: נולד מתוכה, ניזון מן הסדר שלה, מן הבושה שלה, מחוקי הנימוס שלה, ואז מחזיר לה את דמותה חשופה והזויה. הדמויות של פליבצקי ורובינשטיין לוקחות את העולם שלנו, בולעות אותו, ומקיאות אותו חזרה בצבעים צורחים, באיברים חשופים, ובמחוות שאין להן שיעור. הן אומרות לחברה: יצאנו מתוככם. נולדנו מן הפחד שלכם מן הגוף, מן המנגנונים וההדחקות שלכם, וכעת אנחנו מנכסות אותם בחזרה. עד שהחרפה נעשית נוצצת והקרביים תובעות את זכות הדיבור.

בר פליבצקי, נסיכה יהודייה, פסטל על נייר משוח במדיום פסטל מתוח על קנבס, 63 על 89 ס״מ, 2025
אפרת רובינשטיין היא אמנית חזותית הפועלת בתל אביב, אשר עבודתה מתפתחת במפגש שבין ציור, מדיה מעורבת, תרבות חזותית ותיאטרון של הגוף. שפתה הציורית נעה על הציר שבין הפיגורטיבי לפנטסטי, בין אינטימיות לחשיפת־יתר, ובין פגיעות פסיכולוגית למופע קרנבלי. באמצעות ציור היא בונה יקומים חזותיים רוויים בעודפות, זוהר, חרדה, תשוקה והומור אפל, שבהם הגוף חדל להיות ישות יציבה והופך לזירה מתמדת של תחפושת, פרפורמנס והתהוות.
עולמה של רובינשטיין מתקיים במרחב לימינלי שבין הקרקס, מועדון הלילה, חדר ההלבשה והאגדה. זהו מרחב שבו הבימתי והאינטימי חדלים להיות קטגוריות נפרדות, והחוויה האישית נטענת באיכויות של מופע ציבורי. דימויי נשיות, פיתוי, משחק ועודפות מופיעים בעבודותיה לא כמוטיבים איקונוגרפיים בלבד, אלא כמנגנונים שבאמצעותם היא בוחנת את היחסים שבין תשוקה, הזרה, פגיעוּת וזהות. הגוף בציוריה מצוי תמיד במצב של השתנות; הוא עוטה מסכות, מחליף תפקידים, מתפרק ונבנה מחדש, כאילו עצם ההתחפשות היא תנאי לקיומו.
בר פליבצקי היא ציירת ורשמת שעבודתה נעה במרחב שבין הסטודיו לארכיון, בין המודל החי לבין ההיסטוריה של הדימוי. פרקטיקת העבודה שלה משלבת ציור פיגורטיבי, תולדות האמנות ותיאוריה קווירית, ומבקשת לבחון כיצד הגוף מתהווה דרך מבט, תשוקה וזיכרון תרבותי. עבורה, הרישום אינו אמצעי ייצוג בלבד אלא מנגנון של מחקר; פעולה שבאמצעותה היא אוספת, ממיינת ומרכיבה מחדש ידע הומו־צנטרי, בעוד הארוטיקה עצמה מתווכת דרך איכות הקו, משיכות הפסטל, החומר והמחווה הציורית.
פליבצקי מתארת את ציוריה מן החיים כ”תרגיל אקרובטי” וכ”משחק פגאני” – פעולה שבה הציור חדל להיות תיעוד והופך למפגש גופני. היא מציירת בעיקר בפסטל, פחם ועיפרון, ומתייחסת אל האנטומיה לא כאל מערכת של פרופורציות אלא כאל שפה של יחסים. מתוך הדיאלוג האילם שבין הציירת לבין היושב, בין המייצג לבין המיוצג, היא מפרקת ומרכיבה מחדש את המכונה המורפולוגית האנושית, עד שהבשר חדל להיות אובייקט של התבוננות והופך לאתר של השלכה, הזדהות ותשוקה. ציוריה מתפקדים כגלעדים של כמיהה אל הגוף הקווירי – גוף שאינו יציב, אלא משטח של השתקפויות, כמעין כדור מראות המפצל כל זהות לאינספור אפשרויות של קיום.
אנה שרון פועלת במפגש שבין אמנות, תיאוריה ביקורתית, פילוסופיה וכתיבה. היא בוגרת בהצטיינות של Goldsmiths, University of London, שם למדה אמנות והיסטוריה של האמנות, ובעלת תואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות מבצלאל. עבודתה משלבת מחקר ויצירה, ומתמקדת בשאלות של זהות, זיכרון, מיתולוגיה ויחסי הגומלין בין דימוי וטקסט. כאמנית הציגה את תערוכת היחיד Embryonic בגלריית ZEZEZE Architecture, וכתיבתה פורסמה בכתבי עת ובספרים לצד פרסומים במגזינים בינלאומיים ובהם Dazed ו-Metal Magazine. כיום היא מנהלת את גלריית Projects Parterre בתל אביב ומשמשת כעוזרת אוצרת במוזיאון פתח תקווה לאמנות, שם היא עוסקת בפיתוח תערוכות ובמחקר אוצרותי.