בר פליבצקי ואפרת רובינשטיין הן שתי ציירות ישראליות וחשפניות לשעבר. שתיהן פועלות מתוך מסורות ציור שונות אך חולקות עיסוק מתמשך בגוף כמקום שבו נפגשים תשוקה, מבט, כוח, פגיעוּת, וכלכלה. שתיהן בוגרות מסגרות אקדמיות מובילות, מקיימות דיאלוג אינטנסיבי עם תולדות האמנות, הפילוסופיה והתיאוריה העכשווית, ומסרבות להותיר את מחקרן בגבולות הטקסט. עבורן, הציור הוא אמצעי לחשוב באמצעות הגוף. פליבצקי שואבת מן הרישום האנטומי, מן המיתולוגיה ומן האיקונוגרפיה הקלאסית כדי לבחון את הגוף הקווירי ואת הפוליטיקה של המבט, בעוד שרובינשטיין יוצרת עולמות קרנבליים צפופי דימויים, הנעים בין תיאטרון, תרבות פופ, אגדה וחלום, שבהם הגוף עוטה מסכות, מחליף תפקידים וממציא את עצמו מחדש. על אף ההבדלים בשפתן החזותית, שתיהן מציבות במרכז את הגוף כמקום של התנגדות, של משחק ושל טרנספורמציה מתמדת, ובוחנות כיצד הוא ממשיך לשאת על גבו את ההיסטוריה, התרבות ומנגנוני הכוח של זמננו.
אפרת רובינשטיין, Clutch, מדיה מעורבת על פליזלין ועץ, 140 על 248 ס״מ, 2017
המאה העשרים ואחת מסמנת את אחד הרגעים הרדיקליים ביותר בתולדות הגוף, אשר כיום מופקע בהדרגה אל תוך כלכלה חדשה של דימויים, אלגוריתמים, צריכה ותשומת לב. הגוף שוב אינו נתפס רק כישות ביולוגית או כסובייקט פוליטי, אלא כיחידת חליפין, כהון חזותי, כמוצר המצוי במחזור מתמיד של עיצוב, מיתוג, שעתוק והפצה, עד שהצורה בולעת את הבשר והראווה מכלה את הממשי. במונחיו של גי דבור, הגוף נעשה חלק מ”חברת הראווה”; במונחיו של מישל פוקו, הוא אתר שעליו פועלים מנגנוני משטור; ואילו אצל ג’ודית באטלר הוא לעולם אינו מהות אלא ביצוע. בתוך תנאים אלו מיטשטש הגבול שבין גוף לבין סחורה. הבשר חדל להיות נתון טבעי והופך לזירה שעליה נרשמים ערך, תשוקה, מגדר, צריכה והון סימבולי.
מתוך שדה כוחות זה פועלות בר פליבצקי ואפרת רובינשטיין, שתי אמניות שמסרבות להתבונן בגוף מבחוץ, ומעדיפות לייצר מתוכו שפה חדשה של עודפות, פגיעוּת, תשוקה והפרזה. עבודתן מבקשת להקצין את מנגנוני הסחורה עד שהם חדלים לתפקד כמנגנוני שליטה והופכים לאמצעי התנגדות. מתוך פרדיגמה קרנבלית, הן מחריפות את הלוגיקה של הראווה עד שהיא חדלה לתפקד כמנגנון של נרמול, ומתחילה לפעול כמנגנון של שיבוש תנאי הקריאוּת של הגוף. שתי האמניות מכירות את הגוף לא כאידיאל מופשט אלא כאתר ממשי של עבודה, מופע, מבט וחילופי ערך; גוף שנושא על עצמו את סימני הכלכלה, המגדר וההופעה הציבורית, אך מסרב להצטמצם לכדי מוצר צריכה.
בר פליבצקי, Storia, פסטל על נייר זכוכית, 99 על 79 ס״מ, 2023
לכאורה, ציוריהן של פליבצקי ורובינשטיין נדמים אנכרוניסטיים. הם מאוכלסים במרטיריות, זונות, מלכות, ליצנים, דמויות מיתולוגיות, קרקסים וקדושים; הם נשענים על לשונו של הבארוק, על דרמת האור של קרוואג’יו, על תיאטרליות רנסנסית ועל איקונוגרפיה דתית שכמו חדלה להיות שייכת לעולמנו. אלא שהאנכרוניזם הזה מבקש להוכיח כי המנגנונים שהולידו את הדימויים הללו - פולחן הגוף, כלכלת המבט, הקרבת הבשר, הפיכת התשוקה למופע והמרת הגוף בערך - לא נעלמו מעולם. הקדוש התחלף בידוען, המרטיר התחלף במשפיען, הקרנבל עבר מן הכיכר אל הפיד, והאיקונין הדתי הומר בדימוי הדיגיטלי. דווקא משום כך, חזרתן של האמניות אל הבארוק ואל המיתולוגיה היא פעולה ארכאולוגית אשר חושפת כי ההווה ממשיך להתנהל באמצעות דימויים עתיקים, גם כאשר הוא משוכנע שהוא חדש לחלוטין.
למרות ששתיהן נטועות בלב השדה האקדמי - קוראות, חוקרות ומנהלות דיאלוג מתמשך עם תולדות האמנות, עם פילוסופיה, עם התיאוריה הקווירית ועם ביקורת התרבות - יצירתן מסרבת להיוותר בגבולותיו של שיח זה. היא מתעקשת להעמיד את הידע במבחן הגוף, לבחון את המרחק שבין הארכיון לבין הבשר, בין המושג לבין החומר. במרחב זה מתגבשת אחת השאלות הרדיקליות ביותר שמעלה עבודתן: האם מתקיים בכלל גבול יציב בין אמנות לבין חשפנות, או שמא מדובר בשתי פרקטיקות הניזונות מאותו מנגנון קדום של הופעה, התגלות, תשוקה וחליפין? הגוף אינו נמכר; האפשרות להתקרב אליו היא הנסחרת.
אפרת רובינשטיין, הכל כלול, מדיה מעורבת על קנבס, 30 על 100 ס״מ, 2015
הקרנבל הוא המקום שבו הכל מתקיים יחד: יופי ומבוכה, מיומנות וסכנה, משיכה ורתיעה, קריסה ועמידה. דווקא משום שהוא חושף את החיים כמשחק רציני עד אבסורד, הוא נעשה המקום שבו הממשות נחווית באופן הכי בהיר. כשכל נפילה עשויה להיות האחרונה וכל תנועה נושאת עמה אפשרות של כישלון, החיים מתגלים במערומיהם. כל מחווה מקבלת משקל קיומי. דווקא משום שהמוות, הפציעה והכישלון מרחפים בו ללא הרף, כל נשימה נעשית הילולה, וכל שריר מתנהג כאחרון העדים.
אלא שהקרנבל אינו רק מקום לברוח אליו, הוא גם מראה מעוותת לחברה: נולד מתוכה, ניזון מן הסדר שלה, מן הבושה שלה, מחוקי הנימוס שלה, ואז מחזיר לה את דמותה חשופה והזויה. הדמויות של פליבצקי ורובינשטיין לוקחות את העולם שלנו, בולעות אותו, ומקיאות אותו חזרה בצבעים צורחים, באיברים חשופים, ובמחוות שאין להן שיעור. הן אומרות לחברה: יצאנו מתוככם. נולדנו מן הפחד שלכם מן הגוף, מן המנגנונים וההדחקות שלכם, וכעת אנחנו מנכסות אותם בחזרה. עד שהחרפה נעשית נוצצת והקרביים תובעות את זכות הדיבור.
בר פליבצקי, נסיכה יהודייה, פסטל על נייר משוח במדיום פסטל מתוח על קנבס, 63 על 89 ס״מ, 2025