ורדי כהנא 

​

​מחזור 2007

​

NIS 350

​

בקיץ 2007 סיים גיל את לימודיו בתיכון אלון ברמת השרון, וככל בני כיתתו התגייס לצה"ל. אמו, הצלמת ורדי כהנא, אז תושבת רמת השרון, בחרה לתעד בצילומי סטודיו מוקפדים את רגעי המעבר בין הנעורים לצבא, שלו ושל כל חבריו לכיתה. מאז ועד היום, שנה אחר שנה הם מתייצבים לפני עדשת מצלמתה בסטודיו, מישירים אליה מבטים רציניים ומצטלמים איש איש בתורו. התוצאה היא פרויקט רחב היקף ובו מאות תצלומי דיוקן יפהפיים, ניטרליים ונוקבים כאחד, העוקבים אחר שלבי ההתבגרות של בני כיתה אחת ברמת השרון, אך למעשה מייצגים את שלבי ההתבגרות של רוב מי שנולד וגדל בישראל.

 

בדומה ליצירתה "משפחה אחת" (2007, מוזיאון תל אביב), אשר שרטטה את הנרטיב הישראלי־יהודי דרך צילומיהם של ארבעה דורות במשפחה אחת – משפחת הוריה ניצולי השואה – משמשת אותה קבוצה אחת של צעירים מהמרכז כדי לנסח סיפור רחב יותר על התבגרות מקומית, המתחיל ברגעי החיול. רעמות שיער רכות נגזזות, גופים צעירים עוטים מדים, דסקיות צבאיות מעטרות חזות חשופים, עדיין נעריים; מבטים צעירים ורציניים, רוחשי תקוות, חלומות ועתידים מדומיינים, נישאים אל המצלמה. יפי העלומים כמעט מכאיב (נדמה שמחזור 2007 הוא מחזור יפה במיוחד), ומעלה על הדעת כמעט בעל כורחו צעירים אחרים שלא צולמו. שאולי כבר לא יצולמו. "בקיצוץ השיער הארוך והרך מהדהדת תחושה של כריתה..." כותבת אלינור דרזי על צמד תצלומיו של גיל ערב הגיוס לצה"ל, בספר המלווה את התערוכה; "יופייה של הנערות המוצג בצד האובדן, ולו של חלק ממנה, מייצר במבט כפול את הכאב האפשרי שטומן בחובו העתיד". ואז שחרור לאזרחות; בני זוג חדשים, הריונות ותינוקות רכים מצטרפים לתמונות, והנה שוב מדי צבא, והפעם הפנים בוגרים יותר, הפעם מילואים. הפעם מלחמה.

 

לגורם הזמן חלק חשוב בפרויקטים הצילומיים ארוכי השנים ורחבי ההיקף של כהנא, ותפקיד מהותי בניסוח פורטרט רחב של החברה הישראלית; ככל שחולף הזמן והצילומים מצטברים, עולה מהם דיוקן לא רק של מקום אלא גם של תקופה. בצל הקורונה עוטים המצולמים מסכות פנים, בצל המחאה נגד ההפיכה המשטרית מופיעות סיסמאות מחאה על חלק מחולצותיהם, ובשנה האחרונה חוזרים מדי המילואים לככב בתצלומים, לצד חולצה שחורה אחת עם כיתוב בלבן: שבעה באוקטובר.

 

הזמן שחלף מתחילת הפרויקט והאירועים שהביא עימו צובעים את אוסף התצלומים בגוונים חדשים; גוני זיכרון ואֵבֶל שאולי לא היו בו בתחילתו. לא רק 30 נערות ונערים המתבגרים בשבע-עשרה שנים אל מול המצלמה, אלא גם אנדרטה לנורמליות. לאפשרות. להבטחה. כפי שהיטיב לנסח העיתונאי אלון עידן במאמרו בספר המלווה את התערוכה: "הם אמורים היו. התמונות האלו הן גם אנדרטה לכל מה שדור שלם 'אמור היה להיות'. אנדרטה למחשבות הרגילות, הפשוטות, הקלישאתיות. קלישאה כמחוז געגוע".

 

כתבה: רווית הררי, אוצרת התערוכה מחזור 2007