מיקי קרצמן

​

בדואים

​

NIS 98

​

מיקי קרצמן כותב:

 

באוגוסט 2010, שהיתי בכפר הבדואי הלא מוכר אלנעם שבנגב. ביקשתי להבין מה המשמעות של החיים במקום שנמצא תחת איום מתמיד של הריסה.

 

המטרה שלי לא הייתה לצלם, לא ידעתי אם בכלל ירשו לי. כשהגעתי למקום, העמיד לרשותי שייח' עטיה קרוון עץ רעוע, שהיה זרוק במדרון האחורי בוואדי. 

 

השעון הפנימי שלי הסתגל לחיים בלי חשמל, ומהר מאוד מצאתי את עצמי הולך לישון בשבע בערב ומתעורר בארבע לפנות בוקר, קם ומתחיל ללכת במדבר.

 

באותו חודש החלו כוחות משטרה להרוס שוב ושוב את הכפר הלא מוכר השכן, אלעראקיב, שנהרס מאז כבר יותר ממאתיים פעם. כמעט בכל בוקר נסעתי לאלעראקיב ולרוב הגעתי אחרי שהכוחות כבר הרסו את המבנים המאולתרים. 

 

הצטרפתי לתושבים להקמת סככות ארעיות למחסה. לפעמים היה עלי לחכות שיביאו קרשים ויריעות פלסטיק לבנייה, ואז גם יכולתי לצלם את ההרס.  כולם השתתפו בבנייה: גברים, ילדים ונשים, שהסתובבו בין ההריסות וניסו לחלץ מתוכן כל חומר שהיה אפשר לעשות בו שימוש חוזר. 

 

זה היה המקום היחיד שבו יכולתי לראות נשים בדואיות, לצלם אותן ואפילו לדבר עמן. בערבים הצטרפתי לשיחות הגברים בשיג (שיק). שתיתי איתם קפה ומים בכמויותוהם דיברו על אורחות חייהם ומנהגיהם. שם התוודעתי אל מערך ערכים שוניםלחלוטין מכל מה שהכרתי, שהותיר אותי מבולבל. 

 

את הקרוון באלנעם עזבתי בסוף אוגוסט וחזרתי מותש לתל אביב.

 

מיקי קרצמן (ארגנטינה, 1959), צלם, אמן ואקטיביסט. היה צלם בעיתונים "הארץ", "חדשות" ו"העיר".

למד באקדמיה לאמנות בצלאל והיה ממקימי הארגון "שוברים שתיקה."  

במרכז פעילותו האמנותית עומד הסכסוך הישראלי–פלסטיני. 

הוא מתחקה אחר פעולות מחיקה והדחקה של העבר וההווה הפלסטיני במדינת ישראל ובשטחים הכבושים. 

בשנת 2021 יצא לאור ספרו, "עובד ארכיון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).