After the party no.2

גשטאלט... הוא המכאניזם האמיתי שמאחורי כל יצירת אמנות אפקטיבית. החל במנגנון האופטי שגורם לנו להשלים מתוך הראש את מרבית המידע הויזואלי שאנו רואים (גם במציאות החושית וגם ביצירת האשלייה שבציור) וכלה במנגנון הרעיוני/קונטקסטואלי שמאפשר לנו ליצור חיבורים יצירתיים מתוך רמזים.

בתערוכה המתחדשת של ציבי גבע בגלריה פרטר יש ציור אחד חדש שנרקם (נחתך, הודבק, הוקלאז') לתוך ציור ישן. הציור הזה (178/178) מקבל במה ראשית בתערוכה החדשה שהוצבה על שרידי התערוכה הקודמת (ממש כמו אותו ציור שעלה מתוך הציור הקודם שהתפרק למענו והתחבר מחדש) . 

​

הדמות הארכיטיפית נחתכה מהגומי השחור ונשתלה אל תוך קומפוזיציה עשירה ומופשטת שמתקיימת בה אפשרות של חלל ואור. היא לקחה עמה הילה שחורה של גומי וניצבת אנכית בחלקו הימני של הציור. הדמות שהגיחה אל העולם מתוך בעתה אישית חוזרת כמוטיב בתוך ציור שיש בו בעתה קולקטיבית. קצת מהדהדת לי איכשהו את דיוקנו העצמי של טיציאן בתוך הפייטה האחרונה ומלאת היראה וההוד (ונציה. גלריה דלאקדמיה) שצייר אל תוך מותו (נפטר במהלך העבודה על הציור).

שם היתה זו המגיפה השחורה שלקחה גם את בנו וכאן זו מציאות חיינו שהתערערה ברגע אחד והגניבה חרדה פרימיטיבית אל תוך היומיומי ביותר.

​

האינסטינקטים והריפלקסים של הצייר מזמינים אותך להתקרב. אתה חש את הגוף, את הזיעה. את הדופק. ציור אמיתי בעיניי הוא ציור שבינתו נסתתרה עליו לרגע . הוא מובל על ידי המעשה, הגוף יודע את תפקידו היד יודעת לאן ללכת. מה לאסוף במברשת, איך לגעת. מתי לנתק מגע. הראש יודע לשתוק ולתת לציור להוביל. האקט הזה של הציור ספוג בידע, ברגש, בנסיון ובהתכוונות של הצייר. אבל הוא חולם את עצמו כמו לבד...

​

גם הצייר שמתעורר ממעשה הציור מתבונן בו לרגע כמו המתבונן החיצוני משלים במוחו את החסר, מגלה כוונה או הקשר שלא שם אליו לב. לאחר מכן במפגש עם המתבונן החיצוני הציור מאפשר את אי הידיעה, את החוסר במילים, כאן הופך המתבונן ליוצר, לשותף לסוד. כאן יש להשתהות רגע נוסף בטרם יחזרו הרעיונות שלנו לגבי הדברים וידליקו את האור.