גם מבט קליל ומרפרף, מבט פרפרי, ביצירה רבת השנים של לאה ניקל, יגלה לכל צופה שהאמנית כופרת בסיפור או בייצוג, באמירה או במושג. הציורים של ניקל, וזה נכון לכל עבודותיה לאחר התקופה הראשונה שבה עוד הראתה לכולם שהיא יודעת לצייר ״נכון״, הם לרוב שילוב של החד-פעמי והמטפיזי ויש בהן את הקלילות והמשחק של שרבוט חסר-דעת עם עומק המבט ורוחב היריעה של תפיסה מטפיזית-רוחנית. מה שמקובל לקרוא לה מציאות מתחבאת בין הדפים, המחברות, הרישומים הקולג'ים והבדים. אבל היא מתגלה, וזאת אכן התפעמות של רגע, בפרוזה שירית וויזואלית תמציתית ומדויקת כמו שיר היקו או פרגמנט רומנטי. 

​

הדברים בולטים במיוחד במחברות ובניירות שהם כעין מחשבות מידיות קצרות, נקודות של אור ושל רגש, תנועות יד מחוברות לתנועות הנפש. אפשר לראות בהן שלב ראשוני, ילדותי ולא מעובד של ההוויה. וניקל אכן שמרה על הממד הראשוני הזה בכל עבודותיה, וזו תכונתן העיקרית, שהן כמו משחק של ילדים, כמו אסוציאציות חופשיות אבל כאלה שעוברות דרך היד הבוטחת יותר, הלא מתנצלת של אשה חופשיה ובוגרת—ציירת מהוללת, מוכחת, חלק מעדת הציירים המודרנית של פריז, ניו יורק ורומא—מרכזי האמנות של המאה העשרים שבהן ניקל הייתה והיא עדיין בת-בית.

​

כמו שאומר תומרקין בסרט הקצר שערכה המשפחה ״מאוד התפעלתי מהקונטרסטיות שיש בגברת הזאת, מצד אחד הייתה בת שנה, מצד שני בת מאה״. המודרניזם, לפי  ניקל, הוא החופש שאנו לוקחים לעצמנו כבוגרים, חירות של התחלה ללא תקדים, של יצירתיות שופעת, של וויתור על מסורות ועל טכניקות על מנת לשוב לניצוץ החיים של הפליאה. המודרניות הזאת היא הבטחה יפה שמומשה רק לעיתים רחוקות וכיום רבים רואים בה אמונה כוזבת. אבל חשובה לא פחות מהחופש, היא האיכות האמנותית המבריקה שנותרת במודרניות חסרת קריטריון או הסבר ולכן לפעמים היא נעשית לשרירותית. חופש ואיכות  שלא ניתנים להסבר או כימות אבל בכל זאת ניתנים לחישה, כאלה שמחייבים לא ידע אלא דווקא שכחה או, נכון יותר, ניקיון-כפיים נפשי. הביטו וראו, הנה האשה, הנה הציור, הנה פיסת חיים מתהווה, רגע של אמת. ככה ילדים מציירים אבל בטעות או ללא מחשבה. וכאשר הם לומדים זה מתעוות כדי להתאים עצמו לתפיסות של המבוגרים. אצל ניקל זה עדיין רוטט, לא אכפת לה מה תגידו, היא יודעת, בשיפוט חד, שזאת היא וזה שלה.

​

אפשר, אם תרצו, להביט בעבודות כמו בקואנים של זן, ואכן ללאה ניקל הייתה אהבה גדולה לאקסיסטנציאליזם, מדיטציה ולמחשבת המזרח שהחלה כבר בשלבים מוקדמים בשנות השישים, ומכאן הקשר שלה להוגים-כותבים-אמני-חיים כמו סארטר, ז׳אן ז׳נה ויואל הופמן. אפשר גם להביט בעבודות בקול רם, כלומר לקרוא אותם כמו משחקים או כמו תווים גרפיים—הצעות לתנועה עם דינמיקה וקצב ברורים, עם טווח טונאלי ורגשי שבאים לידי ביטוי במרקם, במסה, בצורה כמובן, ובתדרים של הצבעים. כמו מלחינה, ניקל יוצרת קומפוזיציות שמעניקות חיים לרגעים. חיבורים קלים, לא רומנים, לא שירים, לא הרמוניות אלא אוסף צורות, צבעים וצלילים, ארגון של המרחב הרגשי-חושי-מחשבתי. זאת האמנות שילדים עושים אבל לא כל ילד יכול לעשות את זה ומעטים האמנים.

 

לאה ניקל, מהאמניות החשובות ביותר בשדה האמנות המקומי והבינלאומי, היא עדיין בגדר תגלית. בפעם הראשונה, שלוש חללי תצוגה בלב תל אביב חברו יחד להציג מבחר עכשווי מעבודותיה של לאה ניקל לאורך חמישה עשורים. כל חלל תצוגה מתמקד בחומריות שונה— בדים בגלריה גבעון, צבעי מים בלובי, ועבודות נייר ומחברות בחלל הפרויקטים פרטר. התערוכות נמצאות במרחק הליכה בלב תל אביב—מרכז החיים האמנותיים של העיר בו לאה ניקל נולדה ובגרה. התערוכות בלב העיר מנסות כל אחת בדרכה להעיר משהו ממרקם החיים של האמנות או מהקשר המידי שלה ליומיום שנשחק עם המעבר לחללי תצוגה תעשייתיים המרחוקים מדירות המגורים ומגני הילדים. כל תערוכה נאצרה בנפרד אבל תוך כדי שיחה בין השותפים ועם משפחתה של ניקל. זאת הזמנה לטייל בנחת בהלכי הרוח של יוצרת שמאוהבת בחומרי החיים—בקולות, בצבעים ובמרקמים—שמתעוררים למשחק תוך כדי תנועה.