שם התערוכה לקוח מספרה האחרון של סימון וויל, פילוסופית, אקטיביסטית רדיקלית ומיסטיקנית צרפתייה ממוצא יהודי. החיים של סימון וויל (1909-1943) היו מאוד קצרים ואינטנסיביים. את הפרגמנטים היפים של הספר הזה שיצא לאחר מותה היא כתבה במרסיי במהלך מלחמת העולם תחת ההנחיה של נזיר דומיניקני. על פי וויל, הכובד הוא הנטייה להתקבעות ולהצמדות לעצמי ולחיים. אל מול הקוטב הזה וויל מציבה משקולת הופכית חסרת משקל—את האור, את הריק או את החסד. על כן, היא קוראת להפוך את גלגל היצירה—לא ליצור אלא לתת מקום, לאהוב בלי לאחוז וכך להשתתף בבריאה. כאשר תופסים את החיים כמתנה ללא בעלות; מתנה שאותה יש לחדש שוב ושוב, הרי שהם נעשים לחסד. 

​

התמות האלו נמצאות בתערוכה במישור החומרי או האפקטיבי של העבודות; כולן עבודות של נשים אמניות שלהן החוויה של לתת חיים כמתנה בהשאלה אינה זרה. אין צורך למגדר את החוויה הזאת, והיא בוודאי נכונה גם לגברים. אבל יש כאן נסיון להביע אנרגיה נשית עמוקה, חזקה ועדינה, של יצירה מתוך מרחב ריק. וויל מציינת את האמרה המפורסמת -״הטבע מתעב ריק״ (horror vacui) אבל אם כך, היא מוסיפה, הכח של הריק הוא על-טבעי. 

​

הרעיונות של חופש אל מול הכבדות, של חסד לעומת הצמדות מוצאים ביטוי מוחשי בעבודות האמנות האלו—ציור, צילום, רישום ווידאו ופיסול. בחלל הכניסה שלוש עבודות ציור של אן בן אור, ציירת ישראלית ילידת בלגיה שעובדת בזיקה למסורת ריאליסטית. במשך שנים רבות היא מציירת את בתה כרמל, כמו גם בני משפחה אחרים וחברים, ברגעים אינטימיים שיש בהם גם התבודדות או רפלקציה. השילוב הזה מופיע בציור ׳מחשבות עפות׳, שבו כרמל וחברה יושבות ומהרהרות או בציור הפורטרט של כרמל שמישירה מבט מצמית בצופה כאילו היא רואה את עצמה במראה.