האם רישום יכול לשנות את האופן שבו אנחנו מתבוננים? האם הוא יכול לגרום לנו להשתהות ולהתבונן פנימה כמו בחלום או בדמיון? האם אמנות בכלל יכולה להתנגד לכלכלה העכשווית שמעודדת צריכה מהירה של אלפי דימויים ביום ולמשטר הראייה, שמעודד רפרוף על פני השתהות וסיווג על פני הבנה ואמפתיה? 

 

העבודות של יפעת בצלאל מבקשות תשומת לב אחרת—איטית ופנימית יותר. הן מגיעות מעולמות קודמים או אחרים שבהם לדימוי היה כח של התגלות או של ניבוי, והחלל של העבודה היה מקום של מחקר והתנסות בצורות מתהוות של רגש ומחשבה. אנחנו יושבים מולם כמו שפעם ישבו בכנסיה או בספריה, בשקט וביראה. המוטיבים שייכים להיסטוריה הארוכה של האמנות, מהרנסנס ועד פרנסיסקו גויה, רנה מגריט, ועד גרהרד ריכטר. האזכורים האלה ורבים אחרים פועלים כמו הדהודים מתחת לסף התודעה אבל דווקא בשל כך הם מחדשים את הכח של העבר בהווה. למעשה, הפעולה שייכת לדימוי ולא לצופה או לפרשן, הוא מגולל את עצמו על הנייר, הוא עולה מהריק הלבן, מסתלסל ומתקפל, וכך הוא קודם כל רישום של זמן ותנועה ורק לאחר מכן של רעיון או סיפור. 

 

בעבודה ששמה ׳תיקון הראייה׳ אישה ניצבת אל מול שולחן מכוסה נייר רישום ועליו מונחים כלי שתייה. נראה שהיא מכינה את הכלים לצילום בסגנון ׳טבע דומם׳. זרקור שוטף את מערך הכלים באור בוהק שמשטיח אותם בעוד משחקי אור וצל מעניקים לכלים פנימיות מלאכותית. האמנית ברישום מסיטה את מבטה. האור מסמא והיא הודפת אותו בידיה, כמו היפוך התנועה של הדלקת הנרות בשבת בה האישה קוראת לאור לצאת ולהתגבר בעולם. את האור של הזרקור צריך לעמעם כדי שנוכל להביט בנצנוצי הרגישויות האינטימיות. ‘תיקון הראייה’ הוא רישום של אור וצל על האפשרות והמקום של הרישום היום. בעבודה עצמה האמנית לא יכולה עוד להתבונן, המבט התחלף במצלמה. אל מול הרישום, אנחנו מביטים כמו מתוך יגון בהיעלמות של אופן התבוננות מסוים—משתהה, מסתורי, מלטף ומתהווה. כבר אי אפשר להתבונן ככה היום, הדימוי כבר איבד את העומק ההיסטורי-רוחני שלו. אבל הנה אנו מתבוננים בחוסר האפשרות הזאת. 

 

המשולש של המוות, החיים והיצירה מופעים גם בעבודת נוספות בתערוכה, כולן עבודות של רישום עיפרון חריג באיכותו בצירוף שכבות עלי זהב או משטחי צבע אדום עז. היצירה של בצלאל היא גשר בין מצבי תודעה, עולמות וזמנים. היא מובילה את החיים אל המוות ומחזירה את המתים. בעבודה ששמה ״משמרת הקודש״, גזע עץ עירום מתנשא ממימי אגם מוזהב דרך נוף הרים אל עבר פתח גבוה של מבנה הפנתאון ובו כיפה גדולה שמכניסה אור. המבט נודד, הזהב מושך למטה והאור סוחף מעלה. עד שאנו מגלים בצד אם שמנשימה או מנשקת את תינוקה. היא נופחת בו חיים כמו רוח אלוהים שנתנה בנו נשמה. במקרה הזה, האלוהות היא אישה – כח של חיים ושל מוות והיצירה או האמנות היא שליחה.